להישאר פתוחים כשהכל משתנה

יש רגעים שבהם נדמה שהכול זז. גם מבפנים וגם מבחוץ. לפעמים נראה שהקרקע שקודם נראתה יציבה

כבר לא מרגישה בטוחה, והעתיד נראה רחוק, מעורפל, כמעט לא שייך לרגע הזה שאנחנו חיים בו.

אני פוגש הרבה אנשים שמחפשים תשובות: מה יהיה? מתי זה ייגמר? איך לתכנן משהו כשהכול מרגיש תלוי על חוט דק? אבל דווקא בתקופות כאלה, למדתי לשאול שאלה אחרת: מה מבקש להיפתח בי עכשיו?

כי כשהכול משתנה, מה שנשאר, זה מי שאנחנו בתוך כל זה.

חוסן שמתחיל ברוך

חוסן, גיליתי, הוא לא שריון שמגן עלינו מהעולם. הוא דווקא המקום הכי יפה והכי אמיתי בנו – המקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש בלי פחד. זה המקום שבו אנחנו אומרים "כן" לחיים, גם כשהם לא נראים בדיוק כמו שדמיינו.

יש משהו מדהים בכך להיות עם הלב הפועם, עם הציפייה, עם הרצון העמוק לגדול ולהתפתח, ובתוך כל זה, לגלות שאנחנו הרבה יותר גמישים ממה שידענו על עצמנו.

כוח אמיתי זורם דרכנו כשאנחנו מאמצים את הגמישות שלנו. כמו עץ שרוקד עם הרוח - הוא לא רק שורד את הסערה, הוא לומד משהו חדש מכל תנועה. הוא הופך עמוק יותר, גמיש יותר, יותר יפה. ואנחנו גם כן.

לא חייבים להבין כדי לדעת

כשהמציאות נעשית לא ברורה, אנחנו נמשכים להסברים. לסדר. לדאוג מראש. לנסות "לראות את כל התמונה" לפני שאנחנו יכולים להתקדם.

אבל יש סוג של הקלה בשחרור מהצורך להבין הכול. ההבנה לא תמיד מגיעה, וכשהיא כן מגיעה, לעיתים קרובות היא מופיעה הרבה אחרי שהסערה חלפה ואנחנו כבר ניווטנו דרכה.

מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להיות נוכחים. כאן. עם מה שעולה. לתת לדברים לנוע בתוכנו מבלי למהר לפתור אותם מיד. לפעמים החוכמה הכי עמוקה מגיעה לא מכך שיש לנו את כל התשובות, אלא מכך שאנחנו לומדים לשבת בנוחות עם השאלות.

זה לא אומר להיות פסיביים או לוותר. זה אומר להכיר בכך שבהירות לעיתים קרובות מופיעה דרך פעולה, דרך כך שאנחנו נשארים מעורבים בחיים גם כשאנחנו לא רואים את כל הדרך שלפנינו.

טקסים קטנים שמחזיקים לב גדול

בימים של אי-ודאות, לעיתים קרובות הדברים הכי קטנים הם אלה שעוזרים לשמור על הלב פתוח. שיחת טלפון עם מישהו שאנחנו אוהבים. הקשבה לשיר ישן שמרגש אותנו. כוס קפה שקטה לפני שהיום מתחיל. מילה טובה, לעצמנו או למישהו אחר.

אלה לא "פתרונות" לאתגרים הגדולים של החיים. אבל הם עוגנים שמזכירים לנו שאנחנו כאן, שאנחנו נושמים, שאנחנו לא לבד בחוויה הזו.

אני חושב על דניאלה, שסיפרה לי שהיא עוברת ימים קשים על ידי כתיבת שלושה דברים שהיא מודה עליהם כל בוקר. לא כי הכרת הטוב מתקנת הכול, אלא כי זה עוזר לה לזכור מה נשאר יציב גם כשכל כך הרבה מרגיש לא יציב.

או אופיר, שיוצא להליכה של חמש דקות בחוץ כל יום, גשם או שמש. "זה מזכיר לי שאני חלק ממשהו גדול יותר," הוא אומר. "העולם ממשיך להסתובב, העונות ממשיכות להשתנות, ואיכשהו זה מנחם."

הפשטות שבאהבה

יש אמת פשוטה שלפעמים אנחנו שוכחים ברעש של היומיום: ההפך מפחד הוא לא ודאות. זה אהבה. וכשאנחנו בוחרים באהבה, אפילו לרגע אחד, משהו בנו נרגע.

אהבה יכולה להיות מחשבה עדינה. מבט. הקשבה עמוקה. מעשה של חסד לעצמנו כשאנחנו נאבקים. וזו אולי הבחירה הכי עמוקה שאנחנו יכולים לעשות, במיוחד כשאין תשובות ברורות.

כפי שאמר לי חבר חכם פעם: "בכל פעם שאני בוחר באהבה – לעצמי, לאחרים, לחיים הלא מושלמים האלה – אני בוחר במי שאני באמת, גם כשהכול סביבי נראה שוכח."

אהבה לא מבטלת את חוסר הוודאות, אבל היא משנה את מערכת היחסים שלנו איתה. היא מזכירה לנו שאנחנו יכולים להיות מפוחדים ואמיצים בו זמנית, מבולבלים ועדיין להתקדם, לא בטוחים לגבי המחר ונוכחים לחלוטין היום.

להתקדם קדימה

בתקופות של שינוי, אנחנו לא צריכים להבין הכול. אנחנו לא צריכים להיות חסרי פחד או חזקים בצורה מושלמת. אנחנו רק צריכים להישאר פתוחים – לאפשרות, לחיבור, לחוכמה השקטה שמופיעה כשאנחנו מפסיקים להילחם במה שיש ומתחילים לחבק את מה שהופך.

הקרקע מתחתינו אולי מרגישה לא יציבה, אבל אנחנו יציבים יותר ממה שאנחנו יודעים. ובכך שאנחנו נשארים פתוחים, אנחנו מגלים לא רק איך לשרוד זמנים לא וודאים, אלא איך למצוא משמעות, חיבור, ואפילו שמחה בתוכם.

כי בסוף, השינוי הוא לא משהו שקורה לנו - הוא משהו שאנחנו חיים דרכו. ובהישארות פתוחים, אנחנו מגלים שגם כשהכול זז, יש משהו בנו שיודע איך לזוז איתו, איך לגדול דרכו, איך להיות שלמים בתוכו.