הוא נכנס לחדר בפסיעות מהוססות, מבטו נע בין הרצפה לבין מדפי הספרים, כאילו מחפש משהו לא מוחשי, משהו שנמצא ואיננו. ישב מולי, הביט בי בעיניים מלאות עייפות ואמר: "אני מרגיש כאילו רצתי מרתון של חיים, אבל שכחתי לאן. כולם סביבי אומרים שהצלחתי – יש לי עבודה טובה, משפחה, תארים, פרסים, הערכה – אבל כשאני שואל את עצמי בשקט אם אני באמת חי, התשובה מפחידה. אני לא שומע כלום בפנים. כאילו איבדתי אותי בדרך." שאלתי אותו ברכות, כמו שאני שואל את עצמי לעיתים: “ואם תעז לשמוע? מה היה שם, מאחורי השתיקה הזו?” הוא שתק....

יש רגעים שבהם הלב מתרחב מעבר למה שיכולנו לדמיין. השחרור של החטופים הוא רגע כזה. רגע של שמחה טהורה, מהדהדת, שאי אפשר להכיל במילים. דמעות של הקלה, אהבה, ואמונה שהתעוררה מחדש – כמו נשימה שחוזרת אחרי זמן רב מדי של עצירה. אבל לצד השמחה הזו, עולה בלב גם תחושה עמוקה אחרת דיסוננס, כי לא מדובר רק בשחרור פיזי. אלו חטופים שחוזרים מהתופת, מאפלה שקשה לדמיין. והם מביאים איתם לא רק גוף, אלא נפש. לא רק תקווה, גם טראומה. ויש עדיין חטופים שעדיין לא אתנו. מול השמחה, מתעוררים כאב, פחד, עצב עמוק, ואפילו אשמה....

על גמישות הזהות, בחירה מודעת, והכוח לשנות את חיינו מבפנים החוצה אנחנו נוטים לחשוב שהזהות שלנו היא דבר קבוע. אנחנו "כאלה" , כי ככה גדלנו,...