איך אני יכול לעזור?

שבוע שלם ביליתי בקייפטאון ובדרבן כאורח של הקהילה היהודית וכמרצה המרכזי באירועי ה-7 באוקטובר.

הגעתי לדבר על Heroes Among Us, הגיבורים שבתוכנו. על אנשים רגילים, שבבוקר אחד מצאו את עצמם בתוך מציאות בלתי נתפסת, ובמקום לשאול "למה זה קורה לי?" - שאלו שאלה אחרת:

איך אני יכול לעזור?

אבל ככל שהשבוע עבר, הבנתי שהסיפור הוא כבר לא רק על הגיבורים של ה-7 באוקטובר בישראל. הוא גם על הקהילה שפגשתי שם.

היה שבוע עמוס ומרגש: ארוחות ערב עם אנשי הקהילה, ערב שבת אצל הילה ואדריאן, יום של ים, אריות ים ודולפינים עם אורן, מורה הדרך הישראלי המקומי, יום באזור היין עם הילה, קלי, סימון, אדריאן וזיו, ביקור בהר השולחן, מפגש עם ג'ף, המנהל האגדי לשעבר של בית הספר, ביקור במוזיאון היהודי, שני מפגשים עם עיתונאים, מפגש עם YPO, מפגש עם כארבעים מנהיגות ומנהיגים צעירים, הרצאה בפני כ-600 תלמידי תיכון, ולבסוף ההרצאה המרכזית בפני כ-700 אנשים מהקהילה.

ובתוך כל זה ראיתי משהו שנגע בי מאוד. ראיתי קהילה אמיתית.

ישראלים ויהודים ותיקים, חרדים ורפורמים, ספרדים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים. אנשים שונים מאוד, אבל עם לב אחד. עם תחושת שייכות עמוקה. עם אהבה עצומה לישראל.

וראיתי אנשים שלוקחים אחריות על הקהילה שלהם.

אור, שקיבלה אותנו כבר בשדה ודאגה לי גם לטיפול לכתף. איווט, שתכננה, תיאמה ודאגה לכל פרט. ג'וש, שמוביל את הארגון הציוני. דיוויד והייל, היו"ר וסגנית היו"ר. ועוד אנשים רבים כל כך שפעלו מאחורי הקלעים כדי לגרום לכל השבוע הזה לקרות.

תודה מיוחדת לאסיף איזק ושירי מדר מקרן אור אופיר, שחיברו אותי לדיווידי ולקהילה. ותודה לצוות שלי בישראל ולהדס, שתיאמה מול איווט את כל הביקור ודאגה לכל פרט מהצד שלנו.

היה גם רגע קטן ומרגש במיוחד: בפעם הראשונה היו שם הספרים שלי באנגלית.

ובסיום ההרצאה המרכזית, הסתכלתי על מאות האנשים שישבו מולי והרגשתי שאני חייב להגיד להם משהו. תודה.

תודה על שלוש שנים שבהן שאלתם אותנו שוב ושוב איך אתם יכולים לעזור.

ראינו אתכם עומדים ברחובות למען החטופים.

ראינו אתכם מגיעים לביקורים בישראל.

ראינו אתכם מתנדבים, תורמים, מחזקים משפחות וקהילות.

ראינו אתכם עושים ימים ולילות כדי להישאר קרובים אלינו.

והרגשנו את האהבה שלכם.

ואז אמרתי להם שעכשיו תורנו.

שעכשיו אנחנו צריכים לשאול אותם: איך אנחנו יכולים לעזור לכם?

איך אנחנו יכולים לעמוד לצידכם כשאתם מתמודדים עם אנטישמיות, עם הפגנות נגד ישראל והציונות, עם תחושות של איום ועם שאלות של ביטחון ושייכות.

אמרתי להם שאנחנו רואים אותם.

שאנחנו שומעים אותם.

ושאנחנו עומדים לצידם.

שיש להם אחים ואחיות בישראל.

ושיש להם בית בישראל.

בית עם דלת פתוחה.

בית עם חיבוק אוהב.

יצאתי מקייפטאון ודרבן מלא השראה.

למרות כל מה שעברנו, למרות הכאב, למרות האנטישמיות והאתגרים, אני רואה שם משהו שנותן הרבה תקווה.

קהילה חזקה ומאוחדת.

אנשים שמבינים שהעם היהודי הוא משפחה.

אנשים שמוכנים לעשות הכול אחד בשביל השני.

והתרגשתי לשמוע שרבים מהישראלים שפגשתי מתכננים להגיע לישראל לבחירות, ושעוד מעט נראה אותם שוב בארץ.

ויצאתי משם גם עם תפילה אישית.

לעשות יותר מזה.

להגיע לעוד קהילות יהודיות בעולם.

לחבר ביניהן לבין ישראל.

להקשיב.

לחזק.

ללמד.

ללמוד.

ולהמשיך לשאול את אותה שאלה.

איך אני יכול לעזור?

לאחרונה מלאו שלוש שנים מאז שאחי, אופיר ז"ל, נרצח כשהגן על הקיבוץ שלו, על המדינה שלו, ובעיקר על האנשים שלו.

אופיר היה גאה מאוד ביהדות שלו.

הוא האמין עמוקות בחיבור בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בעולם.

ובמהלך השבוע ההוא בקייפטאון, הרגשתי לרגע שאני ממשיך את הדרך שלו.

מחבר אנשים.

מחבר קהילות.

ומזכיר לעצמי שוב שהגבורה לא תמיד מתחילה במעשה גדול.

לפעמים היא מתחילה בשאלה אחת פשוטה.

איך אני יכול לעזור?