כל מה שאתה מחפש – כבר נמצא בתוכך

הוא נכנס לחדר בפסיעות מהוססות, מבטו נע בין הרצפה לבין מדפי הספרים, כאילו מחפש משהו לא מוחשי, משהו שנמצא ואיננו. ישב מולי, הביט בי בעיניים מלאות עייפות ואמר: "אני מרגיש כאילו רצתי מרתון של חיים, אבל שכחתי לאן. כולם סביבי אומרים שהצלחתי – יש לי עבודה טובה, משפחה, תארים, פרסים, הערכה – אבל כשאני שואל את עצמי בשקט אם אני באמת חי, התשובה מפחידה. אני לא שומע כלום בפנים. כאילו איבדתי אותי בדרך."

שאלתי אותו ברכות, כמו שאני שואל את עצמי לעיתים: “ואם תעז לשמוע? מה היה שם, מאחורי השתיקה הזו?” הוא שתק. אחר כך לחש – כמעט התנצל: “שאני בעצם יודע. כל הזמן ידעתי. אבל פחדתי שזה לא יהיה מספיק טוב.”

ברגע הזה ידעתי - הוא נזכר. נזכר באמת ששכנה בתוכו עוד לפני ההצלחות, עוד לפני התארים, עוד לפני שהעולם סיפר לו מי הוא צריך להיות.

וכך, בדיוק כך, מתחיל הריפוי.

אנחנו חיים בעידן שבו רעש הפך לנורמה והקול הפנימי – למשהו שצריך "ללמוד להקשיב לו", במקום להיזכר שהוא תמיד היה שם. אנחנו צורכים עוד ועוד מידע, חווים עוד ועוד חוויות, רצים מקורס לקורס, מאימון לאימון, מאדם לאדם, מחפשים את מה שלעולם לא היה אבוד.

כי האמת, זו שלא ניתנת להגדרה או למכירה, תמיד הייתה בנו – רק שכיסינו אותה בשכבות של הרגל, פחד, תבניות ומחשבות שמספרות סיפור אחר.

כשאנחנו מתחילים לקלף את השכבות מתגלה מקום נקי, שקט, עמוק – שמזכיר לנו, אין לאן ללכת. אתה כבר כאן. אתה האחד.

לא מדובר בגישה רוחנית, אלא בפרקטיקה עמוקה של הקשבה. במקום להתאמץ עוד ועוד אנחנו מוזמנים להניח. במקום לרצות עוד תשובות, אנחנו מבקשים לתת מקום לשאלות. במקום להיאחז במה שיבוא אנחנו רוצים לפגוש את מה שכבר קיים.

כשאנחנו שוהים שם, באמת שוהים – משהו בתודעה משתנה. לא כאקט דרמטי, אלא כתנועה פנימית רכה, שמיישרת אותנו עם מי שהיינו תמיד.

כמו שמופיע שוב ושוב בספר "אתה האחד", כל תהליך אמיתי מתחיל באמונה שאנחנו כבר שלמים, גם אם שכחנו זאת. זה לא שלמות של ביצוע או שליטה – אלא שלמות של הוויה. אנחנו לא באים "לתקן" את עצמנו, אלא לגלות את עצמנו מחדש.

וזוהי תגלית שמרפאת. מרפאת את הנפש, מרפאת את הגוף, מרפאת אותנו.

כשאדם נזכר באמת הפנימית שלו, הוא לא הופך להיות מישהו אחר – הוא פשוט מפסיק להתאמץ להיות מישהו שהוא לא.

אז, ורק אז, כל מה שהיה תקוע מתחיל לזרום, כל מה שנראה רחוק מתקרב, וכל מה שנחשב לבלתי אפשרי – הופך לאפשרי. לא מפני שהעולם השתנה, אלא כי אנחנו השתנינו מולו.

המהפכה האמיתית, אם ישנה כזו, אינה רעשנית ואינה זקוקה למחיאות כפיים. היא שקטה. היא מתרחשת בתוך הנשימה, בתוך ההקשבה, בתוך הסכמה קטנה לשוב הביתה – אל עצמך. בכל פעם שאנחנו בוחרים לא להאמין לספק אלא לפנות למקום שיודע, בכל פעם שאנחנו מניחים את הדימוי ומתחברים למהות, בכל פעם שאנחנו נותנים לפשטות להוביל – קורה נס קטן.

וכשהנס הזה מתרחש – לא צריך למהר. רק לשהות בו. לתת לו מקום. להכיר בו. הוא לא נועד "להשיג משהו", הוא נועד להזכיר. 

להזכיר לנו שמה שאנחנו מחפשים – כבר נמצא בתוכנו. לא מחר, לא אחרי שנלמד עוד, לא כשנקבל הכרה – אלא עכשיו, ברגע הזה, בתוך הלב הפועם, בתוך הנשימה הזו, בתוך השקט הזה.

וכשאנחנו באמת שומעים את זה – כל השאלות מתבהרות,

לא בגלל שמישהו ענה עליהן, אלא כי משהו בנו סוף סוף הפסיק לשאול.