"מה שאתה דוחה – משתק אותך"

יש דברים שאנחנו פשוט לא רוצים להתמודד איתם. רגשות קשים, שיחות טעונות, החלטות שמפחידות אותנו עד הלב. לפעמים אלו משימות קטנות ומעיקות, ולפעמים אלה מהלכים גדולים שמשנים חיים.

אז אנחנו דוחים. מעכבים.

מוצאים סיבות והסחות דעת. אומרים לעצמנו "עוד לא הזמן" או "זה לא כל כך דחוף". אנחנו מקווים שאם נחכה מספיק, הדברים ייעלמו מעצמם. אולי מישהו אחר יפתור אותם, אולי הם פשוט יתפוגגו, או שאיכשהו, בלי לשים לב, הם יסתדרו לבד.

אבל האמת? מה שאנחנו דוחים לא נעלם. הוא רק צובר כוח בחושך.

הדחייה הופכת אותו לשקט מאיים שמלווה אותנו, כמו צל שלא מרפה. היא מתיישבת לנו בראש, חורק ברקע, ומשפיע על מצב הרוח, על רמת האנרגיה, ועל היכולת שלנו להתרכז בדברים אחרים. גם אם נדמה שאנחנו ממשיכים הלאה – בפנים, משהו בנו נשאר תקוע.

ובמקום הזה, הפחד הולך ותופס יותר מקום. לא כי המציאות כל כך נוראית, אלא כי המחשבה עליה הופכת להיות סיפור גדול מהחיים. הפחד מהמציאות כמעט תמיד גרוע מהמציאות עצמה.

אנרגיה תקועה

כשהמחשבות נתקעות על מה שאנחנו דוחים, הן הופכות למשקולת. האנרגיה שלנו נתקעת שם' במעגל אינסופי של "אני חייב/ת לעשות עם זה משהו" בלי לעשות בפועל. כל עוד אנחנו בדחייה, המחשבה הזו גוזלת מקום יקר במודעות, ויוצרת לחץ סמוי שמלווה אותנו גם ברגעים השקטים ביותר.

אבל כשאנחנו סוף סוף מתמודדים, קורה משהו מפתיע: האנרגיה הזו משתחררת. פתאום, מה שהיה תקוע, זז. מה שנראה כמו הר – מתברר כגבעה שניתן לעבור מעליה.

קבלה שמביאה שחרור

הצעד הראשון הוא קבלה. קבלה של המציאות כמו שהיא, בלי פילטרים ובלי סיפורים. כשאנחנו מוכנים להביט באמת בעיניים, משהו בתוכנו נרגע. זה לא בהכרח הופך את ההתמודדות לקלה, אבל זה משחרר אותנו מהמאבק המתמשך עם מה שאנחנו לא מוכנים לראות.

קבלה יוצרת תנועה. היא מאפשרת לנו להחזיר לעצמנו את האנרגיה שהשקענו בדחייה, ולהפנות אותה לעשייה, ליצירה, ולחיים עצמם.

סיפור קטן מהחיים

לא מזמן פגשתי אדם שסיפר לי על מכתב חשוב שקיבל. מכתב שיכול היה לשנות את מצבו הכלכלי. הוא הניח אותו על השולחן, ואמר לעצמו שיתפנה אליו "כשיהיה לו מצב רוח". הימים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לחודשים. בכל פעם שהביט במכתב, הרגיש מועקה קטנה בחזה.

יום אחד, אחרי לילה ללא שינה, הוא החליט לפתוח אותו. בפנים חיכתה לו הזדמנות – הצעה לפגישה עם תנאים מצוינים, שכבר כמעט פגה. ברגע שפעל, הוא הבין שהפחד שלו לא היה מהמכתב, אלא ממה שהוא חשב שימצא שם. המציאות הייתה הרבה פחות מפחידה.

מה קורה אם לא נפעל?

ככל שנמשיך לדחות, כך נמשיך לאבד אנרגיה, בהירות ומרחב פנימי. הדחייה מייצרת חוסר ודאות שמעמיק את הפחד, והפחד מחזק את הדחייה – מעגל סגור שקשה לשבור.

החדשות הטובות הן שמעגלים כאלה ניתן לפרוץ ברגע. מספיק צעד אחד – קטן ככל שיהיה – כדי להתחיל את התנועה.

איך שוברים את המעגל?

1. זהו את הדבר שאתם דוחים – תנו לו שם ברור.

2. כתבו מה הצעד הקטן הבא – לא את כל הפתרון, רק פעולה אחת פשוטה.

3. קבעו זמן מוגדר – אפילו 10 דקות, רק כדי להתחיל.

4. חגגו את ההתחלה – ההרגשה אחרי הצעד הראשון היא הדלק להמשך.

הזמנה לפעולה

אז אני מזמין אתכם לעצור לרגע ולשאול את עצמכם: מה אתם דוחים כבר יותר מדי זמן? מה הדבר הזה שלוחש לכם בראש "מתישהו" אבל אף פעם לא מקבל "עכשיו"?

דמיינו איך תרגישו כשתבחרו לפנות לקראתו. לא כשתפתרו את כולו אלא כשתעשו את הצעד הראשון. אולי זה טלפון אחד.

אולי זה פתיחת מסמך.

אולי זה פשוט לשבת ולכתוב את המחשבות על הדף.

התנועה הזו תשחרר אנרגיה שהייתה חסומה, תקליל את הלב, ותאפשר לכם לראות את הדרך קדימה ביתר בהירות.

כי בסוף, מה שמשתק אותנו באמת – זו לא המציאות, אלא ההימנעות ממנה.